מאת: אדם דוד ואלינור פרארה
זה היה ב17 לאפריל השנה, בחוץ זרחה השמש אך בליבי מזג האוויר היה סגרירי. חברי, אבי, התקשר אליי בטלפון בהול וסיפר לי שדימיטריס מטרופאנוס הלך לעולמו. רציתי לחשוב שהוא טועה, אך מהר מאוד הבנתי שזו האמת המרה. אני מאוד אוהב, מעריץ ומעריך את מטרופאנוס ובתוכניתי (בריזה יוונית) תמיד יש לו מקום של כבוד.
את ההלוויה של הזמר הענק הזה ראיתי בשידור חי באינטרנט, וליבי החמיץ. ידעתי שלא יעבור זמן רב עד שאעלה לקברו בעצמי ואפרד באופן אישי מזמר שליווה וילווה אותי בכל חיי. לפני שבועיים נחתתי באתונה. תפסתי מונית בכיכר הסינטגמה וביקשתי מהנהג שייקח אותי לבית הקברות בו נטמן מטרופאנוס.
בית הקברות הענק היה ריק מאדם, אך לאחר חיפוש של 40 דקות תחת השמש הקופחת מצאתי את הקבר. הופתעתי מחלקת הקבר הקטנה, הפשוטה והצנועה של מטרופאנוס, וכך הבנתי משהו נוסף על אופיו של הזמר הענק הזה. הוא היה אדם פשוט וצנוע בחייו, וכך הוא נשאר גם במותו.
התרגשות הציפה את ליבי כשהבטתי בקברו. במכשיר הטלפון שלי התנגן שיר של מטרופאנוס שאני אוהב: "סנזיטו סטי סלוניקי". הדמעות הציפו את עיניי ואת ליבי. זו היתה דרכי להיפרד מאדם שהוא לא רק זמר אלא גם אישיות מדהימה, זמר שאהבתי ואוהב כל חיי. הודיתי לו בליבי על כל הרגעים השמחים והעצובים בהם שיריו ליוו אותי והבטחתי לו שאשמיע את שיריו בכל תוכנית אותה אשדר.
יצאתי מבית הקברות עצוב ונרגש מהמעמד מול קברם של ענקי המוזיקה היוונית ומול קברו של מטרופאנוס, וידעתי כי הוא תמיד יהיה בליבי.
